דמעות ברחוב לא מוכר

הציור הזה מסתתר באחד הרחובות הקטנים של דרום תל אביב, רחוב משה מאור, ממש מול בית מרכזים.

אין לי הרבה מה לכתוב עליו, פשוט שאהבתי את התחושה שהוא משרה, של עצבות אמיתית. יש גם חתימה, הצייר המוכשר מוזמן ליצור קשר, אשמח לתת לו וליצירות שלו במה...

עוגיפלצת

את האדון הזה אין צורך להציג, אותו מכירים כל הילדים, או לפחות אלו שהיו ילדים לפני עשרים שנה.

תמיד אהבתי את עוגיפלצת, כי הוא ממוקד. הבוב יודע מה הוא אוהב ולא מתבייש להודות בזה, אין הרבה כאלה. תוסיפו לזה סטייל שמתבטא בצבע כחול משגע ובאמת שאין הרבה שיכולים להתעלות עליו, גם בהופעה הסוחפת ובאישיותו הכריזמטית.

צולם ברחוב השוק, שמסתבר כרחוב מוצלח מאוד לחובבי הגרפיטי.

תחילת שבוע

הציור הזה גרם לי תחושת הזדהות. העייפות והמעיכות של תחילת שבוע הסתדרה לי מצויין עם האיקסים בעיניים של החבוב הזה ברחוב השוק.

בנוסף, אהבתי מאוד את הגוון הירוק הזה שבא לי ממש טוב על הבוקר, ובאמת מזכיר קיווי ("עסיסי עם ויטמין סי", למי ששכח), אחד הפירות המוזרים אך טעימים בנמצא.

אז אחרי סוף שבוע ללא פעילות חוזרים לעניינים. נקווה לשבוע קל, נעים ומוצלח.

כיף חיים

אין לי הרבה מה להגיד על הכתובת הזו, רק שראיתי אותה על הבוקר והיא עשתה לי מצב רוח טוב והתקשרה לי יופי עם העובדה שסוף השבוע כבר כמעט כאן!

סוף שבוע נעים לכולם.

צולם ברחוב הקישון בתל אביב

הדמיון לשלטון

כתובת סוריאליסטית משהו, הזכירה לי את ססמת מרד הסטודנטים בפריז של שנת 68', "הדמיון לשלטון".

גרם לי לחשוב על כל האנשים הרציניים, שמתעקשים לחשוב לנהוג בהיגיון בכל סיטואציה, שחושבים שרגש זו מילה גסה ושכל החלטה צריכה להיות רציונלית.

מוזרים... לא שמים לב שהעולם הזה מוזר ולא רציונלי בכלל.

לא יודע אם זה מה שהתכוון המשורר, אבל היופי באמנות הוא שכמו בחיים, כל אחד הוא פרשן שנותן משמעות ליצירה שמולו. לכן החלטתי לתייג את הכתובת הזו תחת מחאה.

צולם ברחוב בן עטר בתל אביב, או לפחות כך דימיתי לעצמי...

גרפיטי מקצועי

את הציורים האלו צילמתי ברחוב פרנקל בתל אביב. רואים שהם ברמה גבוהה, ושמי שיצר אותם יודע מה הוא עושה. הם גם חתומים תחת השם Smiling Bag productions. חיפוש קצר באינטרנט גילה שמדובר ביוצר או קבוצת יוצרים פעילה במיוחד, שציור קיר אחד שלה ראיתי לפני מספר חודשים בתערוכת "צבע טרי 3" בנמל יפו ומאוד אהבתי:

בכל אופן, אהבתי את הציורים ואת הסלוגן שרשום ליד הכנר. רק חבל שמחקו את הפנים של הצ'לנית.

ילדים חיילים

תמיד כשמדברים בחדשות ובעיתונים על מלחמות באפריקה מדברים על תופעת הילדים החיילים. לרוב מדובר בילדים שנחטפו בגיל צעיר מביתם על ידי כנופיות ומיליציות שונות. הילדים מקבלים נשק, לומדים להילחם ותחת לחץ כבד ואני מניח שלא מעט שטיפות מוח, הופכים למפלצות סדיסטיות.

אז על זה הגרפיטי הזה גרם לי לחשוב. וגם על זה שגם בגיל 18 אנחנו עדיין ילדים, עם נפש די רכה, וזו סדיסטיות ואכזריות לתת לנו נשק. אני לא בא להגיד שאין צורך בצבא, אני לא מנסה להתווכח כרגע עם המציאות. אני רק אומר שהלוואי שהייתי חי בעולם שבו ילדים לא יודעים איך נראה רובה ולא צריכים לשרת במחסומים ולפטרל בגבולות, כי זה מצב לחלוטין לא שפוי, וככה גם המדינה שלנו נראית הרבה פעמים, לכודה באי שפיות.

צולם ברחוב בן עטר בתל אביב